מה הקשר בין הכוכבים, אדם הראשון והאש של מוצאי שבת?

בכל מוצאי שבת אנחנו מדליקים נר, מביטים באורו ומברכים: "בורא מאורי האש".

אבל למה דווקא נר? האם הברכה היא על האש עצמה, או על האור שהיא מפיצה? ואם מדובר באור – אולי אפשר לברך גם על הירח? ואולי אפילו על הכוכבים?

מתברר שבמקורות הקדומים יש תשובה מפתיעה: יש שכתבו שאפשר לברך על אור הכוכבים.

כשאין נר – מסתכלים בשמים

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ) מתואר מוצאי השבת הראשונה בעולם. אדם הראשון גורש מגן עדן, ועם כניסת הלילה חשש שהנחש שפיתה אותו יחזור ויפגע בו.

ואז הקב"ה שלח לו עמוד של אש "להאיר לו ולשמרו מכל רע".

אדם הראשון ראה את האש, שמח ואמר:

"עכשיו אני יודע שהמקום עמי."

הוא פשט את ידיו לאור האש ובירך "בורא מאורי האש".

אבל המדרש ממשיך ומספר דבר מפתיע עוד יותר:

"ואם אין לו אש, פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש… ואומר ברוך מאורי האש."

כלומר, לפי פרקי דרבי אליעזר, גם אם אין לאדם נר – הוא יכול להסתכל באור הכוכבים ולברך.

הטור (או"ח סימן רצ"ו) מביא את הדברים להלכה, וכותב שאדם שהיה בדרך ואין לו אש יכול לפשוט את ידו לאור הכוכבים "שהן מן האש".

אבל כאן מתעוררת תמיהה גדולה:

אם באמת אפשר לברך על הכוכבים – למה אנחנו לא עושים זאת?

הכוכבים הם "אש"?

ראשית, כדאי לשים לב ללשון חז"ל. פרקי דרבי אליעזר לא אומר רק שהכוכבים מאירים. הוא אומר שהם "של אש".

גם בירושלמי ראש השנה מופיעה לשון דומה: "שהרקיע של מים והכוכבים של אש".

כשקוראים את הדברים כיום, קשה שלא לחשוב על המדע המודרני. אנחנו יודעים שהכוכבים הם גופים לוהטים המפיקים אור בעצמם, והשמש שלנו היא למעשה כוכב.

עם זאת, חשוב לדייק: כוכב אינו "אש" במובן של להבה או בעירה כימית. האנרגיה שלו נוצרת בעיקר מתהליכים של היתוך גרעיני, והחומר שבו נמצא במצב של פלזמה.

לכן אי אפשר לומר שהמדע המודרני פשוט "הוכיח" את דברי חז"ל. המושג "אש" בלשון חז"ל אינו בהכרח זהה להגדרה הפיזיקלית המודרנית.

ובכל זאת, הדמיון מעניין: כבר במקורות הקדומים הכוכבים מתוארים כקשורים לאש, לחום ולאור.

אבל מבחינה הלכתית השאלה החשובה יותר היא:

האם כל דבר שמאיר נחשב "מאורי האש" שעליהם מברכים?

"אור" זה לא בהכרח "מאורי האש"

במסכת פסחים נאמר שהנודר מן ה"אור" אסור גם באורם של הכוכבים.

כלומר, חז"ל בהחלט מכנים את אור הכוכבים "אור".

לכאורה, יש כאן חיזוק לדברי פרקי דרבי אליעזר.

אבל המור וקציעה מציע להבחין בין הדברים: הברכה אינה "בורא האור", אלא "בורא מאורי האש".

לא כל דבר שמאיר הוא בהכרח "מאור אש" שעליו נתקנה הברכה.

ההבדל הזה אולי נראה קטן, אבל הוא עומד במרכז הדיון.

למה הגמרא לא הציעה פשוט להסתכל בכוכבים?

יש גם קושיה מעניינת יותר.

במסכת ברכות (נג ע"ב) נאמר:

"אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצוות."

כלומר, אדם שאין לו אש אינו צריך להתחיל לחפש אחר נר כדי שיוכל לברך.

אבל אם אפשר לברך על הכוכבים, מתעוררת שאלה:

למה הגמרא לא אומרת פשוט – אין לך אש? תרים את הראש לשמים.

הרי הכוכבים נמצאים שם כמעט בכל לילה.

זו אינה הוכחה מוחלטת, אבל היא בהחלט מעוררת קושי. אם אור הכוכבים היה אפשרות רגילה לברכת "מאורי האש", היינו מצפים למצוא לכך אזכור בסוגיה.

ומכאן אפשר להבין מדוע האפשרות שמביא פרקי דרבי אליעזר לא התקבלה למעשה בפסיקה המקובלת.

אז על מה אנחנו באמת מברכים?

כאן מגיע החלק המעניין ביותר.

חז"ל מספרים שבמוצאי שבת הראשונה אדם הראשון גילה כיצד ליצור אש באמצעות שתי אבנים. האש קשורה אפוא לחזרה של האדם אל עולם המעשה.

בשבת אנחנו שובתים ממלאכה. במוצאי שבת אנחנו חוזרים ליצור, לבנות, להדליק ולהשתמש בעולם.

והאש היא אחד הסמלים הראשונים של היכולת הזאת.

אבל יש כאן הבדל מעניין בין שני הסיפורים.

בפרקי דרבי אליעזר, האש מגיעה מן השמים אל האדם.

אדם הראשון רואה אותה ואומר:

"עכשיו אני יודע שהמקום עמי."

האש היא גילוי של נוכחות ה'.

לעומת זאת, בסיפור על גילוי האש במוצאי שבת, האדם מגלה כיצד להפיק אש. הקב"ה נתן לו את החכמה והיכולת, והאדם משתמש בהן כדי לפעול בעולם.

כלומר, יש כאן שתי תמונות שונות של האדם מול האש:

אש שמגיעה מן השמים אל האדם,

ומולה:

אש שהאדם מגלה ומשתמש בה בעולם.

ואולי זו הסיבה להבדל בין הכוכבים לנר.

אם הברכה היא על כל גילוי של אש ואור בעולם, אפשר להבין היטב את פרקי דרבי אליעזר.

הכוכבים הם "של אש", הם מאירים את העולם, והם חלק מהבריאה האלוקית. מדוע שלא נברך עליהם?

אבל אם הברכה קשורה דווקא לאש שנמסרה לאדם במוצאי שבת, הרי שלא כל מקור אור נכנס אוטומטית תחת הברכה.

הכוכבים יכולים להיות "אש" במובן מסוים, ואפילו להיות מקורות אור עצומים – ועדיין אין זה אומר שהם האש שעליה נתקנה הברכה.

וזה אולי מסביר כיצד דין הכוכבים מופיע במקורות קדומים ואף בטור, אך לא התקבל למעשה בפסיקה המקובלת.

אש של מעלה ואש של מטה

יש כאן גם משמעות יפה לעצם מיקומה של ברכת האש בהבדלה.

מוצאי שבת הוא הרגע שבו אנחנו עוברים מעולם הקודש אל עולם החול. בשבת האדם עוצר; במוצאי שבת הוא חוזר לפעול בעולם.

האש מסמלת את המעבר הזה בצורה מושלמת.

מצד אחד, היא מתנה שהקב"ה נתן לאדם.

מצד שני, היא כלי שהאדם יודע להפעיל ולהשתמש בו.

לכן דווקא ברגע שבו אנחנו חוזרים לעולם המעשה, אנחנו עוצרים לרגע ומברכים:

"בורא מאורי האש".

אנחנו משתמשים באש, אבל זוכרים מאין היא באה.

ואולי זהו גם עומק הוויכוח על הכוכבים.

השאלה אינה רק אם הכוכבים הם אש.

השאלה היא מה אנחנו מבקשים לציין כשאנחנו מברכים על האש במוצאי שבת.

האם אנחנו מודים על האור והאש שהבורא פיזר בעולם – ואז גם הכוכבים יכולים להיות חלק מהתמונה?

או שאנחנו מציינים את האש כפי שנמסרה לאדם, את היכולת האנושית לפעול בעולם – ואז הברכה שייכת דווקא לאש המוכרת לנו.

ואולי המסר הפשוט של ברכת האש הוא גם המסר העמוק ביותר:

האדם יכול ליצור, להדליק ולהאיר – אבל גם היכולת לעשות זאת היא מתנה.

ולכן, דווקא כשמוצאי שבת מגיע ואנחנו חוזרים לעולם העשייה, אנחנו מביטים בלהבה ומזכירים לעצמנו:

"בורא מאורי האש".